הסיפור שלנו

הסיפור של
סבתא אסנת

היישר ממושב זכריה שבעמק האלה.
ניחוחות וטעמים מבית סבתא אסנת אליהו.

לקריאת הסיפור
סבתא אסנת אליהו

שמי איתמר אליהו, ואני הנכד של סבתא אסנת. גדלתי אצלה – כל חיי הייתי שם, בבית שלה. היא נתנה לנו חום ואהבה בלי סוף – אישה חזקה ודומיננטית, ובאותה נשימה אישה של נתינה אינסופית. צנועה, בעלת המידות הטובות ביותר שהכרתי, עם לב גדול ורגש שאין לו גבול.

הבית של סבתא היה בית פתוח. כל מי שהגיע רעב – יצא שבע. משפחה, אורחים, חברים – כולם הגיעו אליה כל הזמן, ותמיד היה אוכל לכולם. סבתא דיברה דרך האוכל: כך היא אהבה, כך היא דאגה וכך היא ריפאה. ידיים פתוחות וחיוך שתמיד החזיר אנרגיה טובה, גם ביום הכי אפור.

כל מי שהגיע רעב – יצא שבע.

הייתי המעריץ מספר 1 שלה – בכל דבר, כל הזמן. בכל פעם שאכלתי אצלה בירכתי, שרתי ושאלתי אותה מחדש: ״איך עשית את זה?״ הקובות, הממולאים, כל מה שיצא מהמטבח שלה. בחיים לא חשבתי שאעסוק בקובות, אבל תמיד אמרתי לה: ״איך לא עשית עם זה משהו?״

ואז החיים הפתיעו. נפצעתי פציעה קשה, והייתי בין חיים למוות. בתקופת השיקום, פצוע ומשתקם, מצאתי את עצמי מגלגל קובות – והוצאתי אותן למכירה. אז הבנתי שלא סתם שאלתי אותה כל השנים למה היא לא עושה עם זה משהו: היא לא יכלה. וההחלטה הייתה ברורה – לצאת החוצה, לבשר את הבשורה, ולהביא את הטעמים והחוויות של סבתא אל העולם.

ישבתי יום אחרי יום, מהבוקר ועד לפנות בוקר, על פיתוחים שיאפשרו להעביר את הייצור הביתי לתעשייה – בלי לאבד את הטעם של הבית. התחלתי בקטן, ומיום ליום גדלנו. יצאתי למכור את הסחורה, ובכל מקום סיפרתי את הסיפור.

וסבתא חייכה. אמרתי לה שהכל שלה, שהיא עשתה הכל – והיא בירכה אותי, בכל פעם מחדש. כי הברכה היא שלה.

הכל שלה. הברכה היא שלה.

לאורך כל הדרך, אבא שלי, נחום אליהו, הוא חלק בלתי נפרד מהסיפור – בחיבוק, בהליכה אחריי לכל מקום ובעזרה בכל מה שהוא יכול.

היום אנחנו ממשיכים את המסורת של סבתא אסנת. כל כך האמנתי במאכלים שלה – בקובות, בממולאים, בהכל – שאני רוצה שכל העולם יטעם את הטעמים שלה. אנחנו עושים הכל כדי שהם יגיעו לכל בית בישראל, ברמה הכי גבוהה שיש, ושמים את הלב ואת הנשמה בכל מאכל.

כי כל קובה שלנו מביאה איתה הביתה את הזיכרונות, הניחוחות והחוויה של הבית של סבתא.

אתם מבשלים, סבתא כבר גלגלה.